כאן ניתן לפרסם מצבה וירטואלית לחית המחמד שלכם השירות ניתן בחינם

חתול אהוב

ביום שישי ויתרת והתחלת להיעלם. כל דקה עוד קצת.
כל רגע קצת פחות ממך כאן, ובערב יום א’ כבר לא.
ארבע עשרה שנים ומחצה אנחנו יחד, וזה לא מעט.

יוני בחר בך ממבט ראשון. בך, לא באליס. ואני היססתי.
אך עד מהרה גם אני נכבשתי. כי איך אפשר שלא.
שחור כזה, וחצוף ושובב וחמוד, שופע עליצות, וקסם אמיתי.

בשמחת חיים מתפרצת מילאת את הבית. ואנרגיה שובבית:
משתולל,מטפס, מתחבא ומזנק, ומשחק ותופס, ומה לא.
היו לך חתולים למשחק, ובית וגינה. וגרגרת בעברית ובאנגלית.

ואז, נקלס, טסת, כמו גדול, לארץ חדשה. ופה הכול מוזר.
אין יותר בית של ממש, רק דירה. וגינה; גם כבר לא.
המעבר לא היה פשוט. לכולנו לא היה קל, אך לך בעיקר.

ממבט של חתול זה נראה קצת עצוב. פתאום אין עצים. ולטפס; רק על עמוד,
וקירצוף ציפורניים; רק על חבל, ומהחלון; רק יונים רואים. ושום חתול לא.
אולי לעצמך הימהמת: “נסתדר איכשהו. נשארנו יחד. וזה מה שחשוב”.

השם שיוני בחר מ:Sonic & Knuckles ; הקומיקס, נשמע פה מוזר,
אבל זה שמך. אתה לא פיצי ולא מיצי, ועוד הרבה שמות לא.
וכל כך התאים לך השם, וייחד אותך מכל השאר.

עם יוני השתובבת, השתוללת, והוא לימד אותך להתאגרף.
עם אימא הכול יותר מינורי, ולפעמים גם: “נקלס, לא!”
כי כך זה במשפחתנו: אימא לעתים נוזפת , אח זה תמיד כיף.

זיכרון מזנב בזיכרון והשנים זו בזו מתערבבות.
היינו יחד כמעט כל הזמן. רק כשנסענו ללונדון קצת לא.
גם מרחוק חשבנו עליך. איך בבית נותרת, לחכות.

בשנה האחרונה השתנית. מתון יותר. מיושב.
קופץ פחות לגובה, פחות משתולל. בעצם כבר לא.
הזדקנת קצת, אך בכבוד. פשוט קצת פחות משולהב.

נזכרתי הבוקר, איך ברחת לנו, לרגע, כשעברנו דירה.
תמיד על חוק הברזל שמרנו: “לא להשאיר דלת פתוחה”, רק באותו בוקר לא.
ורצנו החוצה לחדר המדרגות, ולמעלה כבר חיכית: “למה, מה קרה?”

וגם חשבתי לי: למה היית חייב דווקא ביום זה ללכת.
’28’ נראה פתאום מספר טיפולוגי. וזה קצת מוזר, לא?
כי במקרה נדדנו קומה ביוני, ב- 28 בו, לדירה המשופצת.

וזה עוד לא הכול. כשאני מתחילה לשחזר, מתברר,
שדווקא ביום זה קרו עוד דברים. גם טובים, אבל גם לא.
בינואר: מכונית חדשה, במרץ: יומולדת. באפריל: התאונה, ואתה בנובמבר.

ליד החלון, עוד עומד מיותם ‘עמוד חתולים’ מחודש, מפואר.
שמו באנגלית ממש מרשים: CatAerobic Centre , בעברית ממש לא.
כך או כך, עכשיו הוא כבר סתם מין רהיט עצוב, מכביד, מיותר.

תחסר לנו מאוד. חתול יקר, בן משפחה אהוב.
היית חלק ממשפחתנו ופתאום אתה כבר לא.
כל כך הורגלנו לנוכחותך. חרישי, אך כה חשוב.

אולי זה סוד הקסם. של חתולי מחמד כולם.
בעוד אנו מתווכחים, רבים, צועקים, ומה לא.
הם מתנהלים באצילות שקטה. במין חן כזה מנומנם.

חתול, לא כמונו, מכיל הכול בשתיקה.
אוהב אותך בלי סייגים, נדיר שיאמר לך ‘לא’.
לעולם לא מבקר. מקבל אותך כמו שאתה.

ארבע עשרה שנים וחצי. חיי חתול שלמים.
כעת התפרקה החבילה. אמא, בן, חתול; כבר לא.
הכול עובר. וגם פרק זה נגמר, נחתם, הדמים.

יותר לא נשמע את קולות הצייד, שהצחיקו אותנו כה.
קול האריה האדום נדם. בלעדיך, גם הוא כבר לא.
אולי ביער עלום, אתם זה לזה מוסיפים לקרוא.

דעכת אתמול ביום שמש זוהר. ללא טיפת גשם. גם לא בשבילך.
וגם היום, כשנפרדים, יום חורף זה ממש לא.
‘קיץ הודי’, כינויו באנגלית. מרחק שנות אור ממחוזות ילדותך.

שעון החול בעצב זולג. עת לומר שלום, וללכת.
לא קל להיפרד. אך כאן, אתה הרי כבר לא.
בלאט אתה נמוג אל תחום הדמדומים. מטפס לספרה אחרת.

מיכל שלמרדיין
29.11.2010